אני לא יכול לחכות! אנחנו הולכים להיכל התהילה של בייסבול קופרסטאון.

ליבי נסק. עמדנו לעשות טיול נוסף להיכל התהילה של בייסבול. אחד המקומות האהובים עלי עלי אדמות. ממש כמו הטיול הראשון באפסטייט ניו יורק. רציתי לראות את הבייבי רות, לו גריג, הונוס וגנר, מיקי מנטל, טיי קוב ויוגי ברה. עוד פעם אחת.

מה שראיתי באותו יום נשאר איתי בעומק הוויתי, עד עצם היום הזה. עוד על כך בהמשך.

כשנכנסנו לבניין באביב 1999 קיבלו את פני שני העתקים ענקיים של שני הלהיטים הגדולים טד וויליאמס ובייב רות. אהבתי לראות את הבייב שוב. ״חברתי בייב רות. שלום. היי טד, אתה נראה די טוב ‘. אני זוכר שאמרתי. מצאתי את זה מאוד מעניין שאני ורוב האנשים (אם היית מתחת לגובה של מטר וחצי סנטימטר) נצטרך להסתכל למעלה כדי לראות את שתי הדמויות המפוסלות האלה.

אשתי ואני טיילנו במוזיאון והסתכלנו על החפצים. הערצנו את הכפפות, הדוקרנים, הכדורים, העטלפים והמדים הישנים שהיו עטופים בסל הזכוכית שלהם. הפריטים האלה החזירו אותי לזמן ומקום לפני הטלוויזיה, אקדחי מכ"ם ותיבות יוקרה. נהייתי מאוד נוסטלגי.

עד מהרה נכנסנו לאגף בו שכנו סמי סוסה, וממצאים של מארק מקגווייר. אגף הבית הזה היה בשפע עם מזכרות של סוסה ומקגווייר. זה היה כמו להיות בפארק פנטזיה בייסבול ביתי. היו פוסטרים ענקיים של שני הגברים. היו כרזות של רשימת ההפעלות הביתיות של כל אדם. מתי הם פגעו בהן ואיזה קנקן ויתר על ההפעלה הספציפית ההיא. היו עטלפים שהשתמשו בהם במשחקים וכדורים שהם פגעו מעל הגדרות מדהים. מעולם לא גברו שני אנשי ליגה גדולה כל כך הרבה ריצות ביתיות בשנה אחת. כשעזבתי את האגף הזה לא יכולתי שלא להרגיש המום מההישגים הצפופים של שני הגברים הענקיים האלה. אחד גור ואחד קרדינל.

המשכנו לטייל באולם עד שהגענו לאגף צר שלא זכרתי מביקורי הקודם. הבטתי בצד שמאל של המסדרון וראיתי קבוצת תמונות. תלוי בחוטים, הציורים הצבעוניים האלה הוצגו בגובה העיניים שלי. מושלם בשבילי. הייתי צריך לראות את התמונות האלה. הייתי נאלץ. ללכת במעבר הזה. התמונה הראשונה כשנכנסתי לאזור הייתה של בייב רות. עטלפו היה מעבר לכתפו. פניו נרקמו עם הגיל. הוא נראה קצת זקן, קצת עייף כבד ומשקל עודף. כשבהיתי בתמונה נעצבתי מאוד. יכולתי לראות שהקריירה שלו עומדת להסתיים. הציור הבא היה של לו גריג. לו גריג מחייך. הרגשתי כל כך מאושר רק להיות בנוכחות אחד הגיבורים שלי בכל הזמנים. גם אם זו הייתה רק תמונה. ואז היה אחד מג’ו דימג’יו וטד וויליאמס שעמד על מדרגות החפירה גופותיהם היו מכוונות זו לזו. נהנתי מהשמחה שנראה שהם פשוט היו שם. מוכן לשחק משחק אחר. היו ציורים אחרים אחד של ג’קי רובינסון, אחר של טיי קוב ועוד אחד של הונוס וגנר שאהבתי.

בהסתכלות לקראת סוף שורת הציורים ראיתי מארז זכוכית שבתוכו נראה כמו כפפת בייסבול שזופה. זה נראה מוזר מאוד מכיוון שכל השחקנים שתוארו בציורים היו מתקופה שבה השתמשו בכפפות חומות כהות. . הרגשתי מבולבלת. הכפפה הזו לא נראתה שייכת לכאן. הייתי פשוט צריך לראות את הכפפה של מי.

לא יכולתי להאמין למראה עיני. זו לא הייתה כפפה ליד. זה היה פסל של כפפה. מושלם בגודל. מפורט כל כך מדויק שהתפרים בצבע אפרפר היו שלמים ברוחב האורך ובצבע. עומק היצירה הזו היה אידיאלי מה שפסל זה תפס הדהים אותי. חשבתי על הזמן שהוא השקיע ביצירת היצירה הזו. בערך עד כמה האדם הזה כנראה אהב בייסבול שהוא לקח את הזמן לעצב ציוד. דמיינתי שהוא יושב בחדר העבודה שלו ומשחק בחימר כדי להפוך את היצירה הזו לאמיתית. התקשרתי לאשתי לבוא לראות את היצירה המדהימה הזו. שנינו התרגשנו. אפילו בכיתי.

קיבלתי הצצה לאחד מיצירות האמנות הגדולות שראיתי. הייתי במוזיאונים גדולים וראיתי ציורים מאת ואן גוך, פיקאסו ודאהלי .. ראיתי את ההוגה מאת רודן. מעולם לא התרגשתי כמו הכפפה. בכל פעם שאני חושב על היכל התהילה המוח שלי קופץ לכפפה. אני לא יודע אם הקטע הזה נמצא שם יותר. היה לו תג מחיר של 8500 $ כשהייתי שם, כך שאולי הועבר.

אבל אם תקבל את ההזדמנות לראות את הכפפה אני מציע לך להעיף מבט.

אל תהסס להעביר את זה לכל מי שאתה חושב שנהנה לקרוא על בייסבול או היכל התהילה.